 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
ENG Norms SPA Normas |
תוכן העניינים
מבוא: רקע היסטורי | נורמות של תרגום: הגדרה ופונקציה | נורמות של תרגום: סוגים | סנקציות | צנזורה עצמית | נורמות ו"מפנים" חברתיים ותרבותיים בתורת התרגום | סיכום | אפשרויות מחקר
גדעון טורי פיתח את המחקר החלוצי של נורמות התרגום במסגרת מה שייקרא המחקר התיאורי של התרגום או תורת התרגום התיאורית (DTS). בהסתמך על המודל המחקרי המשולש שהציע ג’יימס ס. הולמס ב-1972 – שכלל מחקר תרגום תיאורי, תאורטי ויישומי – ניסח טורי את עקרונות הגישה הסמיוטית לתרגום. מלכתחילה היה בכוונתו להגדיר ולחקור תרגום (1) כמוצר, (2) כגורם בתוך מכלול הרב-מערכת הספרותית, (3) כתהליך - process (טורי 1980: 19).
 |
 |
| גדעון טורי [Source] | איתמר אבן-זהר [Source] |
בניית מערכת מושגים זו הייתה מעוגנת בתיאורית הרב-מערכת polysystem theoty של איתמר אבן-זהר, אשר סיפקה קונטקסט תאורטי רחב יותר למחקר התרגום באמצעות ניתוח של ספרויות "מינוריות" כמו הספרות העברית, האיסלנדית, השוודית וההולנדית. מחקרו של אבן-זהר הוכיח שהספרות המתורגמת אינה בעלת מעמד "משני" מטבעה. בתנאים סוציו-תרבותיים מסוימים, היא יכולה לתפקד במעמד ראשוני, להכניס למערכת חידושים ולקחת חלק בעיצובה. תנאים אלה כוללים: (א) צמיחתה של מערכת ספרותית צעירה, (ב) מערכת שולית או חלשה, ו(ג) תקופות של משבר, ואקום או התאבנות של המערכת.
כיוון שתנאים אלה הם זמניים, הם מדגישים את אופייה הדינמי של הרב-מערכת הספרותית. בדרך כלל, הספרות המתורגמת היא בעלת מעמד משני במערכת הספרות, ולפיכך עושה שימוש חוזר בצורות שמרניות, לעתים אף אפיגוניות epigonic, ומצייתת לנורמות שכבר פג תוקפן במערכת הספרותית הראשונית. מתרגמים נמנעים מלקחת סיכונים ונצמדים לדגמים מצליחים שנשאבו ממערכת הספרות הראשונית. אלא שהמצב אינו תמיד כזה: היחסים בין המרכז והפריפריה מעגליים ומשתנים. במערכות שקפאו על שמריהן, השינוי יכול להיווצר בשוליים. נורמות חדשות יכולות להסתנן אל המרכז, לצבור שליטה, לאבד את החידוש, להתאבן עם הזמן ולאבד את מקומן לטובת נורמות שידחקו את רגליהן. במקרים כאלה ניתן לא אחת לראות שלושה סוגי נורמות מתחרים בו-זמנית באותה מערכת ספרותית: נורמות השולטות במרכז המערכת, ולפיכך מכתיבות התנהגות תרגומית של מה שנקרא ה"מיינסטרים", ולצדן שאריות של נורמות קודמות וניצנים של נורמות חדשות המהבהבים בשוליים (טורי 1995: 62). במסגרת זו, המערכת המשנית של הספרות המתורגמת מקיימת שיתוף פעולה עם הרב-מערכת הספרותית בשני תחומים עיקריים: בחירת טקסטים לתרגום – לפי הצרכים האידאולוגיים והתרבותיים של מערכת היעד; אימוץ מודלים ופונקציות – בהתאם למעמדה של הספרות המתורגמת בתוך הרב-מערכת וכתוצאה מכך גם בהתאם לתיווכם של מתרגמים ומתווכי תרבות. כאשר הספרות המתורגמת היא בעלת מעמד משני, מתרגמים נוהגים לאמץ מודלים קיימים, ולחפש אקוויוולנטיות באמצעות נורמות מבוססות היטב. לעומת זאת, כאשר היא בעלת מעמד מרכזי, הספרות המתורגמת נוטה להכניס נורמות חדשות ומודלים ספרותיים חדשים, ובכך מאתגרת ומעשירה את מערכת היעד. במצבים כאלה, הגבולות בין תרגום ומקור מיטשטשים, והגדרת "תרגום" עשויה להתרחב ולכלול גם עיבודים וחיקויים. בשני המקרים, כפי שטען טורי כבר במאמרו החלוצי "רציונל למחקר תרגום תיאורי" ( 1985: 18-19 ”A Rationale for Descriptive Translation Studies”), המאפיינים הלשוניים של טקסט המקור אינם מרכז העניין, אלא הפונקציה של התרגום במערכת היעד. מבחינה סמיוטית, המערכת הקולטת, מערכת היעד, או חלק מסוים ממנה, היא המתפקדת כיוזם ההחלטה לתרגם ואחראית לתהליך התרגום. כתוצאה מכך, מתרגמים פועלים בראש ובראשונה לטובת התרבות שאליה הם מתרגמים, ולא לטובת טקסט המקור, שלא לדבר על תרבות המקור: "תרגומים מהווים עובדה במערכת אחת בלבד: מערכת היעד" (1985: 19), ומכאן יוצא שהתרגום כפוף לנורמות של תרבות היעד. טענה זו תהיה בעתיד אחת ממטרות המפתח לביקורת על תורת התרגום, שכן, בעיקר בתרבויות פריפריאליות, לעתים דווקא תרבות המקור היא זו היוזמת תרגומים, בין אם כדי להפיץ אג’נדות פוליטיות או דתיות (תרגומי תנ"ך בעולם השלישי הם דוגמה טובה ורבת שנים לכך) או כדי להשליט את הקנון הספרותי שלה.
![[heading title]](2.2-X.png "[heading title]"){kind=small}
נורמות של תרגום: הגדרה ופונקציה
נורמות, כפי שנוהגים להגדירן סוציולוגים ופסיכולוגים חברתיים, הן התוויות התנהגותיות תלויות תרבות. הן מהוות המחשה אופרטיבית של ערכים קהילתיים משותפים – ביחס למה שנחשב הולם או לא הולם, ראוי או לא ראוי – להוראות התנהגות ספציפיות, אם כי לא רשמיות. שלא כחוקים, הנורמות מופנמות בתהליך החיברות, ויכולות לבוא לידי ביטוי כהמלצות או כאיסורים.
המושג ‘נורמות של תרגום’ הופיע כבר בשנות השישים של המאה העשרים בטקסטים של חוקרים מאסכולת הפורמליזם הרוסי Russian Formalists. אחד הראשונים שהשתמש בו היה ז’ירי לוי (Jiří Levý), אחד מחברי הקבוצה של ג’יימס ס. הולמס אשר התוותה את היסוד לתורת התרגום בשנת 1972. לוי ראה בתרגום ספרותי צורת אמנות בזכות עצמה, שמיקומה בתווך בין אמנות יצירתית (creative) ואמנות "משחזרת" (reproductive). בהשאלה לנורמות של תרגום, הוא עשה הבחנה בין הנורמה ה"משחזרת", הדורשת נאמנות מבוססת על הבנה נאותה של הטקסט, והנורמה ה"אמנותית", הדורשת מילוי קריטריונים אסתטיים (Levý 1967: 68). נאמנות וסגנון אמנותי אינם מוציאים זה את זה, טען. יתרה מזו, נורמות התרגום אינן סטטיות ואבסולוטיות והן תמיד תלויות בקונטקסט ההיסטורי שלהן, וככל נורמות אמנותיות הן מהוות חלק מהתרבות הלאומית הייחודית שלהן.
תרומה אחרת לרעיון הבסיסי של נורמות תרגום הייתה זו של הבלשן יליד רומניה אוג’ניו קוסריו (Eugenio Coseriu). במחקר שהתפרסם לראשונה ב1951 בספרדית תחת הכותרת “Sistema, norma y habla” ("מערכת, נורמה ודיבור"), אבל זכתה להד גדול יותר בנוסחה הגרמני "System, Norm und Rede” (Coseriu 1970)”, הוא קרא תיגר על הדיכוטומיה שהציג דה סוסיר ב Langue et parole, דיכוטומיה שאיש לא חלק עליה עד כה, והציב את מושג הנורמה בין זו של המערכת מצד אחד והטקסט או הדיבור מן הצד האחר. בעוד שהמערכת הלשונית מספקת מאגר של אפשרויות אבסטרקטיות מונחות-כללים, הנורמה היא היישום הקונקרטי המקובל-חברתית של אותה מערכת: האחת היא קוד, השנייה היא התנהגות, חלק מן התרבות על כל אילוציה החברתיים. לפיכך, הנורמה היא דינמית בהרבה מן המערכת, משתנה במהלך הזמן ולפי אזורים (וראו גם Snell-Hornby 2006: 37).
 |
| טורי (1980): ספר יסוד בתורת התרגום המודרנית |
במסגרת ה-DTS, תורת התרגום התיאורית, טורי לקח על עצמו מחקר יסודי של נורמות התרגום. הוא טען (1980: 63) שכל ההחלטות המתקבלות בתהליך התרגום מנוהלות מלכתחילה על ידי נורמות ומדגימות את קשר הגומלין בין תגובת המתרגם לציפיות ממנו, לאילוצים וללחצים בקונטקסט חברתי. מתרגמים ממלאים תפקיד חברתי, שכדי לבצעו יש לרכוש מערכת נורמות. הוא שב וניסח זאת בפרוטרוט ב1955:
“Translatorship” amounts first and foremost to being able to play a social role, i.e., to fulfill a function allotted by a community […] in a way which is deemed appropriate in its own terms of reference. The acquisition of a set of norms for determining the suitability of that kind of behavior, and for maneuvering between all the factors which may constrain it, is therefore a prerequisite for becoming a translator within a cultural environment. (Toury 1995: 53)
מלאכת התרגום פירושה בראש ובראשונה להיות מסוגל למלא תפקיד חברתי, כלומר למלא פונקציה המוקצית בידי הקהילה […] בצורה ראויה ובמסגרת עקרונותיה. לפיכך, רכישת מערכת של נורמות מותאמת להתנהגות מסוג זה, כזו שתאפשר תמרון בין כל הגורמים העלולים להגביל אותה, היא תנאי מוקדם למתרגם בסביבה תלוית תרבות. (Toury 1995: 53)
נורמות פועלות לא רק בתרגומים מכל סוג אלא גם בכל שלב ושלב של התרגום. הן קובעות את סוג האקוויוולנטיות הנוצרת בתרגום עצמו ואת היקפה. התנהלות כפופת-נורמות זו נכונה לגבי כל התרגומים, לא רק הספרותיים. הבנת נורמות התרגום חיונית אפוא לא רק לפעולת התרגום אלא גם לניתוח ביקורתי שלו. לגבי המתרגם, הבנה זו היא אינטואיטיבית ומובלעת, בעוד שלגבי החוקר היא יכולה להיות מפורשת רק אם היא משמשת כחלק ממתודולוגיה. טבע דינמי ומובלע זה של הנורמות הוא שעושה אותן כה קשות לזיהוי, עד שהן מגיעות לשלב האפיגוני.
טורי התחיל במיפוי האילוצים התרגומיים עוד ב1980, במאמרו ”The Nature and Role of Norms in Literary Translation” (1978: 51) (1978: 51) , ולאחר מכן חידד את המסגרת המושגית בספרו Descriptive Translation Studies and Beyond (1995). שם שב וחיזק את מרכזיותן של התניות סוציו-תרבותיות בעיצובה של התנהגות תרגומית:
Beyond systemic differences between the languages and textual traditions involved in the socio-cultural act of translation, in fact beyond possibilities and limitations of the cognitive apparatus of the translator himself as a necessary mediator, translation is subject to socio-cultural constraints of several types and varying degree. [...] These constraints occupy the space along a scale anchored between two extremes: general, relatively absolute rules on the one hand and pure idiosyncrasies on the other. Between these two extremes lies the vast middle ground of factors commonly designated as norms. (Toury 1995: 54)
 |
|
ת. הרמאנס (עורך) (1985), כותרת שתרמה תרומה נכבדה לשם שהודבק לאסכולת הDTS |
מעבר להבדלים מערכתיים בין השפות והמסורות הטקסטואליות המעורבות באקט החברתי-תרבותי של תרגום, למעשה מעבר לאפשרויות ולמגבלות של המנגנון הקוגניטיבי של המתרגם עצמו כמתווך הכרחי, התרגום כפוף לאילוצים סוציו-תרבותיים מסוגים שונים ובדרגות שונות. […] אילוצים אלה ממוקמים לאורך סקלה המעוגנת בין שתי קיצוניויות: מצד אחד, כללים כלליים ואבסולוטיים-יחסית, ומן הצד אחר אידיוסינקרטיות מוחלטת. בין שני הקצוות האלה משתרע תחום הביניים העצום של גורמים שנהוג לכנותם בשם נורמות. (טורי 1995: 54)
טורי הבחין בין שלוש קטגוריות של נורמות תרגום, מקבילות לשלבים שונים בתהליך התרגום: הנורמה הראשיתית (initial norm), נורמות מקדימות (preliminary norms) ונורמות אופרציונאליות (operational norms).
נורמה ראשיתית
הנורמה הראשיתית מכתיבה את המדיניות הבסיסית של המתרגם – האם ייתן קדימות לאדקווטיות (adequacy – ציות לנורמות וליחסים בטקסט המקור) או לקבילות (acceptability – יישור קו עם נורמות ספרותיות ולשוניות של תרבות היעד ושל הרב-מערכת הספרותית שלה). בכך היא קובעת את האסטרטגיה של התרגום ברמת המאקרו: העדפה לאדקווטיות פירושה מחויבות לנורמות של טקסט המקור, בעוד שהבחירה בקבילות מורה על התאמה לציפיות של מערכת היעד. הבחנה זו משקפת את מודל היחסים המערכתיים של איתמר אבן-זהר (1990: 45-51). כאשר הנורמה המקדימה היא אדקווטיות, התרגום מכניס מודל מלאכותי למערכת היעד (TL). כאשר, לעומת זאת, הנורמה המקדימה היא קבילות, מה שהמתרגם מכניס למערכת היעד הוא גרסה של המקור, מותאמת למידותיו של מודל קיים (Toury 1995: 60-61). מניפולציה נורמטיבית זו של טקסטים זיכתה את ענף המחקר שהתפתח מתורת התרגום התיאורית במחצית שנות השמונים של המאה ה-20 את השם The Manipulation School. תרם לכך לא מעט גם הספר בעריכת ת. הרמנס (1985) The Manipulation of Literature, שכלל מאמרים מאת חברי הקבוצה המכוננת (Hermans, Toury, Lambert, Broeck, Bassnett, D’Hulst, Lefevere ואחרים).
נורמות מקדימות
נורמות אלה שייכות למדיניות התרגום של תרבות נתונה וכוללות החלטות אסטרטגיות באשר ל (1) בחירת טקסטים לתרגום, אילו תרבויות/ספרויות מקור הן מומלצות/אסורות, וכן ישירות או אי-ישירות התרגום (באמצעות שפה מתווכת למשל), אילו שפות מתווכות מותרות/אסורות/קבילות/מועדפות, ואם הכרחי לציין שהתרגום מתווך.
נורמות אופרציונליות
אלה נורמות טקסטואליות-לשוניות, הפועלות בתוך מהלך התרגום עצמו, ואחראיות לבחירת החומר הלשוני והסגנוני במערכת היעד אשר עתיד לשמש אקוויוולנט לאלמנטים מטקסט המקור. הן משפיעות על המטריצה של הטקסט וכן על מבנהו ועל ניסוחיו המילוליים. ניתן לתאר אותן כ"מודל, שבעזרתו התרגום מגיע לכלל ביצוע, בין אם בהישען על הנורמות ששימשו את טקסט המקור (כלומר, תרגום אדקווטי) בתוספת שינויים מסוימים, ובין אם בהישען רק על נורמות היעד, או על פשרה מסוימת בין השתיים" (Toury 1995: 60). נורמות אופרציונליות נחלקות לשתי קבוצות: נורמות מטריציאליות האחראיות על דרכי חלוקת החומר הלשוני בטקסט: הן משפיעות על החלטות הנוגעות לקומפוזיציה המבנית של התרגום – שלמותו, חלוקתו ליחידות (פרקים, פסקאות), סידורו על הדף, ועד לרמת מבנה הדיאלוגים. וכן נורמות טקסטואליות, האחראיות לבחירה הממשית של החומרים מלשון היעד שיחליפו את האלמנטים הלשוניים והטקסטואליים של המקור, ויקבעו את הפקת שווה-הערך (equivalent) התרגומי. יחד חולשות נורמות אלה – במישרין או בעקיפין – גם על היחסים שייווצרו בין טקסט היעד והמקור; כלומר, מה סביר יותר שיישאר ללא שינוי בתהליך ההמרה ומה ישתנה. נורמות לשוניות-טקסטואליות יכולות להיות כלליות, וכך להתייחס לכל תרגום כתרגום, או פרטניות, שאז יהיו משויכות לסוג מסוים של טקסטים ו/או צורות תרגום. נורמות אופרציונליות מצטלבות לא אחת עם שיקולים סגנוניים, ז’אנריים ודידקטיים. הצטלבויות אלה יכולות להוביל למניפולציות של טקסט היעד בשם המהוגנוּת, הקריאות, או התקינות האידאולוגית ( Toury 1995: 68).
  |
|
דיאגרמה סכמטית המראה את מודל החזר ההשקעה בייצוג הנורמות [Source: Jackson 1960] |
נורמות סגנוניות
נורמות סגנוניות משקפות את עליונות השפה הספרותית הכתובה בסולם ערכי התרגום. בתרבויות יעד רבות, עליונות סגנונית stylistic valency, הומוגניות סגנונית והגבהה סגנונית נחשבות הולמות יותר לתרגום ספרותי. נורמות אלה מתפקדות בצורות הבאות: (1) הגבהה כללית של הסגנון, במטרה להגיע לנימה "אלגנטית" או מעודנת יותר. הגבהת הסגנון גוררת לפרקים תיקון של "טעויות" במקור, התקנת אורך המשפטים ומבניהם ועידון דיבור "חורג" או לא-תקני. (2) תיקון או שיפור של שפה דבורה או לא רשמית. ביטויים דבורים או סלנג – שתפקידם בטקסט המקור לשקף אופי, מעמד חברתי או "חיקוי מציאות" – עוברים לא אחת ניקוי וסטנדרטיזציה. (3) מניעה שיטתית של חזרות.
כיוון שמניעת חזרות היא נורמה הנחשבת ל"כולל של תרגום" (universal of translation), ניתן להשתמש בה כדוגמה להתנגשות בין פונקציה ספרותית ונורמה. החזרה, אמצעי בולט וחוצה ז’אנרים, תקופות ומסורות ספרותיות, ממלאת שורה ארוכה של תפקידים. בקומדיה היא מהווה לא אחת מרכיב מרכזי; במיתוסים, באגדות ובפולקלור, היא מעצבת מסגרת ז’אנרית; בשירה היא משמשת בתפקידים מוזיקליים, תמאטיים או סימבוליים; בטקסטים טכניים ומדעיים היא אחראית לקוהרנטיות של הטרמינולוגיה. טקסטים מקודשים משתמשים בחזרות כדי לייצר אפקטים מזמוריים או פולחניים, ואילו בפרוזה ראליסטית היא מחקה דיאלוג דבור. בטקסטים מסוימים החזרות מהוות מרכיב כה אינטגרלי למבנה ולמשמעות, שאבדנה עלול לשבש את הפענוח או הפרשנות. עם זאת, למרות מודעות המתרגמים לתפקידיה הספרותיים, מניעת חזרות היא אחת הנורמות הנפוצות והעיקשות ביותר בלשון היעד. מתרגמים נוהגים (1) להשמיט חזרות, (2) להחליפן במלים נרדפות, או (3) להכריז עליהן ("הוא חזר ואמר... "). נטייה זו נובעת ככל הנראה מהנחות משורשות עמוק בתרבות הרואות בעושר לשוני שווה-ערך לחינוך, לתבונה ולמעמד חברתי גבוה. מימי קדם ואילך, אוצר מלים רחב ומגוון נתפס כסימן לעידון, בעוד שדלות הביטוי נקשרה לנחיתות אינטלקטואלית, רטורית ואף חברתית. דורות של נורמות חינוך שימרו את התפיסה הזאת, החמיאו לרבגוניות אוצר המלים והענישו חזרתיות. במסורות נורמטיביות במיוחד, דוגמת המורשת הצרפתית הקלסית, סלידה מחזרות כוללת מניעת חזרה על מושגים מאותו שורש או מאותה אטימולוגיה (ראו למשל Bonnard 1953: 26-27).
באופן פרדוקסלי, בעוד שחזרות מטקסט המקור ממוזערות, יש והתרגומים מכניסים צורות נורמטיביות של חזרה המקובלות יותר על תרבות היעד. התוצאה של סתירה-לכאורה זו היא ריבוי ביטויים צמודים מלשון היעד, כמו בינומים של סינונימים וקרובי-סינונימים.
נורמות דידקטיות
נורמות אלה מתערבות בצורה ישירה יותר בתוכן ובפרשנות, לעתים קרובות מתוך מניעים פדגוגיים או אידאולוגיים. הן כוללות (א) הנהרה: מידע מרומז בטקסט המקור עובר הנהרה בתרגום. נטייה זו – שטורי רואה גם בה "כולל של תרגום" (1980: 60) – חוזרת מאוחר יותר אצל ונוטי (Venuti 1995: 1), המקשר אותה עם הגברת קריאוּת (readability) הטקסט. (ב) דחיית דו-משמעות: צורות דו-משמעיות כמו מבע משולב יוחלפו במבע ישיר או עקיף. מטפורות יחידאיות או חדשניות – אלה שברוק מכנה בשם "מטפורות פרטיות" (Broeck 1981: 44-53) יומרו בדרך כלל בצירופים כבולים. (ג) ניקוי הלשון: ביטויים המוניים, קלוקלים או פוגעניים "יכובסו", ישוכתבו או יושמטו. (ד) צנזורה של תוכן מיני: ביטויים ישירים, שנהוג לכנותם "מגונים" או "בוטים" תרבותית, יומרו או יסולקו (Ben-Ari 2006a).
ייתכן שמעמדן של כמה מהנורמות הדידקטיות התערער במקצת בינתיים, ואולם התוצאה המצטברת של התערבויות אלה היא הומוגניות סגנונית בין תרגומים שהופקו באותה תרבות יעד באותו פרק זמן (Ben-Ari 1998: 68-78). ונוטי (1992) מדגיש את הדינמיקה הכוחנית מאחורי פעולות אלה ומכנה אותן מחיקת הבדלים (erasure of difference) – תהליך של ההאחדה, שבאמצעותו מנוטרלת זרותו של טקסט במטרה לספק את ציפיות תרבות היעד. הוא מותח ביקורת על מה שהוא מכנה ביות שיטתי של טקסטים זרים, וטוען שאסטרטגיות כאלה מונחות לפרקים בידי אינטרסים מוסדיים ותוצאתם היא דיכוי של קולות מיעוטים, אידאולוגיות אלטרנטיביות, או צרימות של שונות תרבותית.
מה שמחזק את התנהגותם תלוית-הנורמות של המתרגמים הם פרסומים ביקורתיים או תאורטיים-למחצה, כמו "תיאוריות" מדריכות של תרגום, הצהרות מושמעות מפי מתרגמים, עורכים, מו"לים ואנשים אחרים המעורבים בפעילות או קשורים אליה, הערכות ביקורתיות על מתרגמים מסוימים, כמו גם פעילות של "אסכולת" תרגום וכדומה. כיוון שהם תוצר לוואי של פעולת הנורמות, הם חלקיים ומוטים.
טורי (1980: 131) טוען שכיוון שהנורמות הן מרומזות מטבען ולא מקודדות, ניתן להניח שהן מצטרפות לכעין קוד אופרטיבי המדריך מתרגמים – דגם כללי מושכל שמתוכו הם שואבים הנחיות פרטניות. עם זאת, הדגם התאורטי הכללי הזה אינו מעוצב מתוך היכרות עם הנורמות בלבד אלא גם מתוך מודעות חריפה לסנקציות שציות או אי-ציות לנורמות יכול לגרור.
נורמות, הפועלות במהלך כל תהליך התרגום, לפני, במהלך ואחרי הייצור הטקסטואלי, מלווות במודעות לסנקציות המעורבות. ציות של המתרגם לנורמה יתוגמל בסנקציות חיוביות: אישור, מחמאות מהביקורת, הכרה מקצועית, התקבלות למערכת הספרותית, תגמול כספי והוקרה ממסדית. לעומת זאת, אי-ציות לנורמות גורר בדרך כלל סנקציות שליליות: ביקורת ציבורית, דחיקה לשוליים, הפסד כספי, אבדן הזדמנויות פרסום ואף נזק לשמו הטוב של המתרגם. האדם-בתרבות, גם אם אינו מסוגל להצביע על חריגות בצורה מפורשת, יודע מתי המתרגם נכשל בציות לנורמות.
יש לציין, שהמתרגם אינו תמיד האחראי הבלעדי לתוצר הסופי. בראייה רחבה יותר, המונח מתרגם translator היה צריך לכלול את כל אותם פרטים המשתתפים בעיצוב הסופי של התרגום, כולל אלה המעורבים בתהליך או המפקחים על המוצר הסופי. כל אותם סוכני פיקוח – עורכים, מעריכים, מבקרים – אף אינם צריכים להיות בקיאים בשפת המקור, אך הם בקיאים היטב בנורמות לשון היעד.
אף שיש חוקרים הרואים בפיקוח זה סוג של צנזורה במסווה, המבוצעת בצורה שרירותית בידי כוח סמכותי שאינו מוכר על ידי הקונצנזוס (Venuti 1992: 9-17), אחרים, לעומת זאת, רואים בשחקנים אלה אחים-למבצע הפועלים במסגרת נורמטיבית משותפת ומציעים למתרגם תמיכה בונה (Brunette 2002: 223). עם זאת, עצם הציפייה לבדיקה כזאת גוררת צנזורה עצמית, שבאמצעותה המתרגם משתף פעולה מראש עם נורמות דומיננטיות כדי להימנע מביקורת.
Consciously or unconsciously, people censor themselves—they don't need to be called into line. (Bourdieu 1996: 12)
[(ע או שלא במודע, אנשים מצנזרים את עצמם – אין צורך לקרוא להם ליישר שורה." בורדייה 1996:12)]
מושג הצנזורה, בעיקר בתרבויות ליברליות בנות זמננו, חסר בדרך כלל הגדרה ברורה ומוסכמת. לא רק המונח עצמו אלא יישומו בתחום האמנות הוא מקור לוויכוחים עזים. ייתכן שדו-המשמעות מקורה בטשטוש הגבולות בין צנזורה רשמית, מעוגנת בתחיקה מדינית או דתית; צנזורה נורמטיבית, מוכתבת בידי ציפיות של קהילה או חברה; וצנזורה עצמית, מאומצת מרצון (או שלא) על ידי פרטים – בעיקר בתחומים שבהם הצנזורה החוקית אינה מיושמת בקפידה (Ben-Ari 2010: 133).
אם נגדיר צנזורה כדיכוי או השמטה של חומר שנחשב פוגעני, מזיק, רגיש או לא מקובל על השלטונות, כמו גם על סוכנים חברתיים או כלכליים – באכיפת מנגנונים ממסדיים – הרי שצנזורה עצמית חורגת לכאורה מן המסגרת הזאת. היא חומקת מסיווג פשוט, כיוון שאינה מעוגנת ברשויות ואינה נאכפת מבחוץ. היא באה לידי ביטוי, לעומת זאת, כאשר הפרט מפנים ומיישם את אותם אילוצים עצמם, תוך התמזגות של הצנזור החיצוני והצנזור הפנימי. מילון קיימברידג’ (The Cambridge Dictionary) מגדיר צנזורה עצמית כ"שליטה במה שאתה אומר או עושה כדי למנוע קנטור או העלבה של אחר, אך מבלי שייאמר לך רשמית ששליטה כזאת נחוצה". מילון ובסטר ( The Merriam-Webster Dictionary ) מתאר זאת כ"מחווה או פעולה של הימנעות מלבטא משהו (כגון מחשבה, דעה או אמונה) שיכול להיתפס כפוגעני בעיני אחרים"; מילון זה מציע מלים נרדפות כגון הדחקה או דיכוי (repression, suppression).
בעוד שצנזורה רשמית מותירה עקבות משפטיים או ממסדיים שניתן להתחקות אחריהם, מקורות הצנזורה העצמית חומקים מן העין. הם יכולים להיות נעוצים בסדרה של גורמים חופפים – תרבותיים, פוליטיים, אידאולוגיים, דתיים, אסתטיים, מגדריים או פסיכולוגיים – המשפיעים על החלטות המתרגמים, העורכים והמו"לים, בלי קשר לרמת ניסיונם או מודעותם. טימוצ’קו (Tymoczko 2009: 30-31) חוקרת את הצנזורה העצמית בעזרת העדשה הכפולה של הגמוניה מצד אחד ונורמות מצד אחר. מנקודת המבט של הוגה הדעות אנטוניו גראמשי, הגמוניה מתפקדת באמצעות השגת הסכמה שבשתיקה של הקבוצות המדוכאות לאידאולוגיות שליטות באמצעות משא ומתן מתמיד. מתרגמים מפנימים השקפות שליטות, ולעתים קרובות משתיקים פרספקטיבות נוגדות עוד בטרם עלו על הנייר. מבחינת הנורמות, מתרגמים נוטים להסכים עם השקפות המיינסטרים ומגבילים את אפשרויות הביטוי שלהם עצמם. גמבייה (Gambier 2002: 217) טוען שהגדרה זו היא בעייתית בתחומי תרגום החסרים "קוד" מוגדר היטב, כמו בתרגום אודיו-ויזואלי. מתרגמים אמורים לדעת באופן אינטואיטיבי מהם טעם טוב, מוסריות או הגינות – ואולם בהיעדר הדרכה מפורשת, הם בדרך כלל בוחרים בפתרון הבטוח ומצדדים בנורמות קיימות ואפילו אפיגוניות.
לפי בורדייה, צנזורה בלתי-נראית פועלת כשנורמות מופנמות נהיות כה משורשות שהאינדיבידואל מצנזר את עצמו בבלי דעת. לטעמו, שליטה בחברה נוצרת על ידי הענקת זכות הנראוּת וההשמעה לפרטים נבחרים בלבד, בעוד שהאחרים – ה"נשלטים", הבלתי רשמיים, הבלתי נראים – מושתקים (Bourdieu 1982: 169). הפקעה של זכות הדיבור היא צורה של קדם-צנזורה (censure préalable). כשהאילוצים האידאולוגיים שקופים, כמו במשטרים טוטליטריים, נקל לזהות צנזורה. אבל צנזורה מבנית – שיח מערכתי מפורט המגדיר את מה שניתן להגיד – הוא מעודן וערמומי יותר. הוא מוביל לצנזורה עצמית – כיוון שהאינדיבידואל מתאים את עצמו לציפיות השוק ולנורמות חברתיות. למתרגמים, הוא טוען, צנזורה עצמית מעוררת את הציווי להרהר בביקורתיות בנטיות האידאולוגיות שלהם עצמם ובאילוצים שהן מטילות עליהם במהלך התרגום.
במסגרות דמוקרטיות, צנזורה עצמית נראית יותר, לפעמים אפילו מוצהרת, בתרגום ספרות ילדים ונוער literature for children and youth . כאן, מחנכים ומו"לים רואים עצמם לא אחת כשומרי-סף המוּנעים בידי מחויבות מוסרית "להגן" על הקוראים הצעירים. ואולם, שלא כקוראים הבוגרים, המסוגלים לחשוף מניפולציות ולקרוא בין השורות, ילדים חסרים כלים לקריאה חתרנית כזאת (Ben-Ari 1992: 221-230).
כיוון שהגבול בין תרגום נורמטיבי וצנזורה עצמית אינו ברור, החוקרים חלוקים בדעתם אם לכנות את ההתערבויות המניפולטיביות הללו בשם נורמטיביות או מצנזרות. קל יותר להבחין ביניהן במשטרים טוטליטריים, שבהם "מידת ההפנמה של צנזורה" או "צנזורה עצמית" יכולה להסתתר בטקסטים נלווים של מתרגמים, שם ניתן למצוא רמזים לאסטרטגיות שנקט המתרגם (Wolf 2002: 54-57).
בסופו של דבר, כוחן של הנורמות עולה על כוח החוק הרשמי: לא רק שהן מתפתחות, משתהות או נעלמות בקצב אטי יותר מחוקים ממסדיים, ולא די בכך שגורמים פרגמטיים כמו דרישות השוק וסנקציות נסתרות משחקים כאן תפקיד חשוב: זרמים רגשיים ואידאולוגיים עמוקים יותר מהווים גם הם השפעה ניכרת, שלא אחת גוברת על קבלת החלטות רציונלית. אפילו בחברות ליברליות, מילים או נושאים מסוימים נשארים בחזקת טאבו taboo, טעונים בהדהוד רגשי האוכף שתיקה מונעת.
"להקדים את הצנזור בצעד אחד" – בין אם הוא המעסיק, הקהל או ועדת הפרס – זוהי מהות הצנזורה העצמית (Ben-Ari 2010: 148).
נורמות ו"מפנים" חברתיים ותרבותיים בתורת התרגום
התאוריה של הנורמות התקבלה בהתלהבות. היא פתחה שערים חדשים למחקר ומה שנראה כמו פרץ גלובלי של כתבי-עת מדעיים בתורת התרגום (Target, TTR, Translation Studies, The Translator, TIS, Meta, Palimpsestes, Diachroniques, Sendebar, Quaderns de Traducció i de Interpretació, RETI, Perspectives, Across Languages and Cultures, Translation Quarterly, אם לציין רק אחדים). האקדמיות פתחו קורסים, תארים, חוגים למחקר תרגום. תלמידיו של טורי, עמיתיו וחסידיו יישמו את התאוריה שלו על מתורגמנות, על ספרות ילדים, על התאטרון, הקולנוע, המדיה, על ז’אנרים מועדפים או מקופחים, תרבויות ושפות מועדפות או מקופחות: הם חקרו נורמות של תרגום בשירותן של אידאולוגיות לאומיות או פוריטניות, תרו אחר דוגמאות בתקופות היסטוריות. בתוך כעשר שנים, לטענת טורי (Ben-Ari 2006b: 154-156) ההתלהבות שככה והפרדיגמות שלו זכו לביקורת. התגובה העיקרית כנגד התאוריה של הנורמות הגיעה במסגרת מה שכונה בשם ‘המפנה החברתי’ – the Sociological Turn – אשר זכה לתהודה עם כניסת תאוריית ההביטוס habitus של בורדייה לתורת התרגום (Angelelli 2014). חוקרים החלו לערער על יחסו של טורי אל המתרגמים כאל גוש אחיד. היו שטענו שיש להעביר את המוקד אל המתרגם האינדיבידואלי, תוצר של ההביטוס האישי שלו ובעל היסטוריה פרטית ורצון חופשי. סימאוני (Simeoni 1998: 1) טען ש"נורמות בלי הביטוס שיפעיל אותן אינן בעלות משמעות יותר מאשר הביטוס בלי נורמות". ה’מפנה החברתי’ הוסיף נדבך למחקר בצורת רשת המגעים בין מתרגמים כסוכנים אנושיים כמו גם רשת הסוכנים הרבים שהמתרגמים חייבים לנהל אתם מגעים: מתרגמים אחרים שאתם הם מתחרים או משתפים פעולה, המחבר, הלקוח, העורך, המו"ל, המתקין, המבקר הספרותי. ה’מפנה’ העלה מקרים בתרבויות דו- או תלת-לשוניות או בארצות דוגמת בלגיה או קנדה, שבהן רב-לשוניותו של המתרגם עלולה לקעקע את הטענה הבסיסית שהתרגום מהווה עובדה רק במערכת היעד (Merkle 2008: 179). הוא חקר – ודרבן – תרגומים פמיניסטיים (Sherry Simon, Louise von Flotow). ברוח בורדייה, חוקרים ערכו ראיונות עם מתרגמים ומתורגמנים ותהו על טיבו של מקצוע שכמו ניחן בערך מוסף "רוחני" או בsymbolic capital – הון סמלי (Sela-Sheffy & Shlesinger 2008: 83-84). ה’מפנה התרבותי’ – the Cultural Turn – שהתחולל בעקבותיו, ביוזמת מאמריהם של באסנט ולפבר (Bassnett and Lefevere) בקובץ Translation, History and Culture משנת 1990, טען שהתרגום תופס מקום משמעותי בהתפתחותה של תרבות (טענה אשר לכשעצמה אינה סותרת את התאוריה של טורי), והוסיף תרומה חדשנית לשדה המחקר הפוסט-קולוניאלי, לשיח הפמיניסטי ולקריאה אידאולוגית מסלפת בתרגום. ‘המפנה’ שהוקדש למתרגם – the Translator’s Turn – הביא אתו, בנוסף לעניין ספרותי וקולנועי במתרגמים ומתורגמנים, זרם של מחקרים על ספרים שגיבוריהם מתרגמים/מתורגמנים, ועמו ויכוח בנושא האם ראוי למתרגמים להסיר את מעטה הלא-נראוּת שלהם (invisibility) ולגלות מעורבות אידאולוגית רבה יותר (Venuti 1994 vs. Pym 1996).
המחקר השיטתי והמערכתי של הנורמות התחיל ב1970, עם פרסום הגרסה הראשונית לתורת התרגום התיאורית (DTS) כדיסציפלינה: In Search of A Theory of Translation. הוא שגשג ברחבי העולם בשנות השמונים והגיע לסיום סמלי בשני אירועים מקבילים: (א) המפגש ב-1998 באוניברסיטת אסטון בבירמינגהם בנושא "תרגום ונורמות", עם הרצאותיהם של טורי ושל הרמנס, מפגש שזכה לפרסום בכתב שנה לאחר מכן, על כל הוויכוחים והתגובות שנשמעו בו ואף תגובות נוספות (Schäffner 1998). בוויכוחים הסוערים, אפילו מושג הנורמה הועמד לדיון מחודש, ומונחים כמו "מנהגים", "מוסכמות", "ערכים", "אסטרטגיות" צפו שוב בחלל האוויר; (ב) ספרו של טורי מ-1995, אנליטי יותר ומוקפד יותר Descriptive Translation Studies and Beyond. הביקורת האשימה אותו בכך שהספר אינו ידידותי, שהוא עמוס בניסוחים מדעיים סבוכים, ולעומת זאת אינו מציע חידושים בסיסיים. המבקרים טענו שתורת התרגום התיאורית מתרכזת במה תרגומים הנם ולא במה שראוי שיהיו. אחרים, כמו הרמנס (1996: 26) יצאו להגנת הDTS, וסיכמו את התפתחותו של התחום כמהלך שיצא מראיית התרגום כיחסים בין טקסטים לבין מערכות לשוניות שונות, לחקר התרגום כתהליך מורכב המתרחש בקונטקסט תקשורתי חברתי-תרבותי. בינתיים, במהלך אי אילו "מפנים", השדה, שזה אך זכה להכרה, הסתעף לכיוונים שונים ולחקר אספקטים חברתיים יותר, תרבותיים יותר, פוסט-קולוניאליים, מגדריים ואחרים. הוא עודד ענפי מחקר אמפיריים ולימודים טכנולוגיים. בדיקה של מצב הדיסציפלינה, כמו מחקרה של סנל-הורנבי (Snell-Hornby 2006: 150) הציעה שאולי הגיעה העת לסגור מעגל ולשוב לנקודת ההתחלה. ואכן, למרות הגישות הביקורתיות, אין עוררין על ערכה של תאוריית הנורמות כאבן-דרך היסטורית וכמכשיר מתודולוגי גם היום וגם למחקרים אפשריים בעתיד.
במסגרת תורת התרגום: בדיקת שינויי נורמה באמצעות ניתוח של תרגומים שונים, חדשים וישנים, של אותו טקסט ספרותי; חקירת צנזורה-עצמית וקבוצות לחץ בתרבויות/שפות מינוריות; הפעלת תיאורית הנורמות על ז’נרים אחרים: ספרי זיכרונות, קומיקס, מדע בדיוני, ספרי בישול, מגזיני אופנה; בשדות לשוניים אחרים: שפות וספרויות א-בינאריות; בשדות אמנותיים אחרים: קולנוע, סטנד-אפ, פרסום; ועם הפנים לשדות חדשים עתידיים של אמצעי תרגום: תרגום בקבוצה, תרגום באינטרנט, תרגום באמצעות בינה מלאכותית (AI).